תניא פרק מ"ט - ״אהבה דוחקת הבשר״

בפרק מ״ט בתניא ממשיך אדמו״ר הזקן להסביר אודות הצמצומים שעשה הקב״ה בבריאת העולמות. עולם האצילות הוא אלוקות ממש ולכן בעולם האצילות האור לא מצומצם, אך ככל שנברא עולם נמוך יותר כך הצמצום גדול יותר. עוצמת האור היא יחסית לנקודת ההתבוננות. האור בעולם הבריאה הוא ממש מעט מזער ביחס לעולם האצילות, אך ביחס לעולם היצירה שמתחתיו האור בו הוא בבחינת אינסוף... גם אנו כשאנחנו מנסים לאמוד את עוצמת גילוי האור בחיים שלנו, עלינו לזכור איפה היינו... לפעמים אנחנו מרגישים שהאור אצלנו מאוד מצומצם, שאנחנו ממש ״בחשכת הגלות״ ואולם אם נשווה את את האור בחיים שלנו כעת לעומת למשל כמה שנים קודם לכן, פתאום נשים לב, שדוקא באותם ימים האורות היו יותר נסתרים... אם אנחנו עושים בחיים שלנו עבודה רוחנית, האור ילך ויגבר בגילוי שלו עם הזמן... למעשה, ככל שיש לנו יותר אתגרים ונסיונות, ככל שיש לנו יותר התמודדויות... ככל שהחושך יותר מאיים ורוצה ״לכבות״ את אור נשמתנו, ככה הכוחות הפנימיים שלנו מתעוררים ביתר שאת ויתר עוז ואנו מגלים בתוכנו תעצומות.... ומצליחים לדלות אורות ממקומות עמוקים שלעולם לא ידענו שהם קיימים... לכן, אם אנו רואים ענן של ערפל מתקרב, אל לנו לחשוש או לפחד. ״זה לעומת זה ברא האלוקים״. ככל שהחושך יותר גדול ככה נוכל להאיר מתוכנו אור שיאיר ויתגבר על כל אפלה ויאיר באור יקרות את נשמתנו וחיינו. זוהי מטרת הבריאה, שנגלה את אותו האור ונתן לו לגדול ולגדול... תוך כדי הסרת כל קליפות הטומאה והתבטלותן באור הקדושה. לכן, עוצמת האור היא תמיד יחסית, והעבודה אף פעם לא הושלמה, תמיד אפשר לקלף עוד ועוד קליפה ולהאיר בתוכה. אט אט לעלות בעולמות הרוחניים ולגלות אורות יותר ויותר פנימיים. ועל זה נאמר שיש יתרון לאור הבא מן החושך, הוא יותר מואר וגדול... עד כאן ההקדמה לפרק מט בתניא ממשיך האדמו״ר הזקן לבאר ולתאר כיצד הקב״ה על מנת לברוא את העולמות היה צריך לסלק את אורו הגדול שאין לו סוף, גבול ותכלית, בשל אהבתו אלינו, בני האדם התחתונים, ולאפשר לנו באמצעות העבודה שלנו להתעלות אט אט ולגלות אורות כפי שראינו. התאור הזה הזכיר לי מלך גדול שכל ענייני העולם על ראשו, ואין סוף לעיסוקיו הנעלים והחשובים, והוא מוכן לשים את כל אלו בצד כדי רגע לרדת ולקחת ילד קטן אליו. הוא עוזב את כל העניינים שברומו של עולם כדי להתרכז ביחס אישי אוהב ואינטימי אל ילד קטן. ואם אצמצם עוד יותר את הרעיון, אז זה מזכיר לי סבא אחד שיודע הכל, שהיה במסעות בכל העולם הגדול, שיודע את כל היסטוריית המין האנושי, שיש לו אוספים וחפצים עתיקים של מאות שנים שאת כולם הוא יודע ומכיר. ואותו סבא שיכול להרצות על כל נושא אינטלקטואלי שבעולם, עוזב הכל ומשחק עם נכדו הקטן בצעצוע פשוט ולא יקר. והשמחה שלו פורצת את כל הרקיעים ומגיעה עד כסא הכבוד של מלך מלכי המלכים. כי ״כמים הפנים לפנים״. כמו הקב״ה שעוזב את כל העולמות העליונים, המלאכים, השרפים, חיות הקודש, שהם כולם אליו משתחווים, רק כדי לברוא יש מאין אותנו, האנשים הפשוטים. ולנו הוא נתן את תורתו שבאמצעותה אנו יכולים לדבוק בו . רוח ברוח, להתאחד איתו ולהתעלות בתוכנו עד מעבר ליכולת תפיסתנו והשגתנו, להגיע למימד שמעל תודעתנו. כי אהבה דוחקת הבשר. כל החומריות וכל ההיבטים שעלולים להפריע לאותה דבקות נעלמים כאילו מעולם לא היו. אין עבר, עתיד, אין עייפות החומר, והגבלת המחשבה, אין סכנות של ענייני העולם, אין חדשות, אין מגפות, אין מלחמות שפורצות, יש רק אחד, יש רק אתה. שבראת ובורא ומחייה את הרגע. ״בכל נפשך, ובכל לבבך ובכל מאודך״. כל עניין קריאת שמע שאומר יהודי פעמיים בכל יום: בשחרית ובערבית (וגם לפני שהולך לישון)מטרתה להגיע לאותה דבקות נפלאה של הבורא והנברא. לכן הברכות שנאמרות בתפילה לפני הקריאה הן הכנות על מנת שנוכל להגיע לאותה התבטלות והתמזגות ברגע הקריאה. הן מעוררות בנו התבוננות בגדולתו של הבורא, שיוצר את האור ובורא את החושך, שכל צבא השמיים אומר לפניו שירה, ושהמקום שבו הוא בוחר להתגלות הוא דווקא בתוך נשמותיהם של עם ישראל שעבורם הוריד את התורה. שהוא אוהב אותנו אהבת עולם ומשרה עלינו שכינתו, שמוכן עבורנו לצמצם את עצמו. שבוחר בנו מכל אומות העולם, ונותן לנו להתקרב אליו ולדבוק בו ע״י לימוד תורתו ודיבור בפה הגשמי שלנו את לימודינו ותפילותינו. קריאת שמע זה הרגע בו אנחנו מוסרים את נפשנו. שוכחים מכל ההפרעות והמניעות, שוכחים מכל הצרות בענייני העולם של ״בני חיי ומזוני״, כל טרדות הבריאות, הבנים והפרנסה לא רלוונטיות באותו הרגע. זוהי העת שבה אנו יוצאים מהגלות הנשמתית שלנו בתוך הגוף והחומריות ומתאחדים באופן מוחלט עם האינסוף. בשפת הקבלה ההתעוררות שלנו מלמטה נקראת העלאת ״מיִן נוקבין״, יש לנו תשוקה להתאחד עם העליון ולהתמסר אליו עד כלות. ומתוך אותה התעוררות ישנה המשכה של אורות גם מלמעלה למטה דרך התורה והמצוות. אנו עומדים לקראת שבת ״שקלים״ שבה קוראים אודות מצוות מחצית השקל שהיו אוספים מבני ישראל כשבית המקדש היה קיים, באותו כסף שהוא כופר נפשם היו מעלים קורבנות של בהמה על גבי המזבח ואז היתה יורדת אש מלמעלה בצורת אריה ואוכלת את כל הקורבנות. בכלל זה היתה הנפש הבהמית של ישראל נכללת ומתמעטת בקדושה וכל אחד מישראל היה מתבטל אל השם. אומר אדמו״ר הזקן (ב׳תורה אור׳ לפרשת כי תשא), שכעת משחרב בית המקדש עבודת התפילה שלנו היא במקום עבודת הקורבנות. בזמן התפילה מתעוררת אהבה בנשמות ישראל מתוך ההתבוננות שבברכות של קריאת שמע, נוצר ייחוד עליון ותחתון, נוצרת התמזגות. וכשמגיעים לתפילת העמידה בשמונה עשרה, יורדת אש מלמעלה שהיא אהבה רבה והיא מבחינת האריה הנ״ל והוא אוכל את ״הקורבן״ שהיא הנפש הבהמית כך שמתהפך כל רצון חומר הגוף לה׳ לבדו ואין בלב אלא אחד ואין זר איתו. כל ה״בשר״ נדחק בשל האהבה. הרוח גוברת על החומר. והאדם מזדכך ומגלה את האור הפנימי האלוקי שבתוכו. את המימד האינסופי שבו. שנזכה. מקדישה הערב את סיכום לימוד פרק מט בתניא לעילוי נשמתו של סבי יצחק בן גרשון כ״ץ, שעלה לגנזי מרומים בדיוק לפני שנתיים בכ״ב אדר תש״פ. הוא הסבא שיודע הכל, שהיה כמעט בכל מקום, ואת הכל פינה לרגע כדי להשתעשע עם נינו הקטן.

יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים. תמר, כ"ג אדר א' תשפ"ב