קטונתי - פרשת "וישלח" ואגרת קודש ב' בתניא.
קטונתי
בפרשת וישלח (שנקרא השבת) יעקב אבינו מתכונן להיפגש עם עשו אחיו לאחר שברח ממנו ביודעו שהוא רוצה להרגו. לאחר 20 שנה, לאחר שיוסף כבר נולד ומבחינה רוחנית ישנה אפשרות לתת תשובה הפוכה לכוחו של עשיו יעקב מכין עצמו למפגש.
יעקב לא מסתפק בדרך אחת ונוקט לפי רש"י בשלושה דרכים להתמודדות מול עשיו:
1. דרך של דורון- מתנה. יעקב מכין לעשיו מנחה גדולה מכל מה שברך אותו ה׳- עדרים של צאן, גמלים, בקר, חמורים.
2. דרך של תפילה- הוא מתפלל ומתחנן לה׳ יתברך- ״הצילני נא״
3. דרך של מלחמה- הוא חוצה את כל העם ובעלי החיים שאיתו לשני מחנות במטרה שבמידה ומחנה אחד יותקף על ידי עשיו, יישאר המחנה השני.
דרך ההתמודדות של יעקב היא הוראה לחיים. יעקב הוא מידת התפארת הממוצעת בין חסד לגבורה, מידה שמכילה את שתיהן, גם את החסד וגם את הגבורה, ומחוברת ישירות לכתר העליון ולמלכות התחתונה בהיותה ספירת אמצע.
הדרך הראשונה, הדורון, היא דרך החסד. מתנה. וההוראה עבורנו בהתמודדויות של חיינו היא להתבונן תמיד מתוך ראיית חסד את המציאות שאותה אנו עוברים. לראות את חסד ה׳ בתוכה ואפילו אם על פי טבע היא איננה פשוטה.
הדרך השלישית, המלחמה, היא דרך הגבורה. דרך המלחמה, הדין. זוהי פעולה שנדרשת על פי טבע. שם הדין של הקב״ה הוא שם אלוקים, ״הטבע״ בגימטריה ״א-ל-ה-י-ם״.(86). בדרך זאת אנו נשתמש בכלים הטבעיים שניתן להשתמש בהם במצב שבו אנו נמצאים. לא נסתמך רק ״שהכל טובה״ (עיני החסד) או על האמונה שהשם כבר יסדר את הכל (ובכך נסתמך רק על דרך התפילה), אלא נפעל במציאות בכלים העומדים לרשותנו לפעולה.
הדרך השניה היא דרך התפילה. בה אנו פונים בתחינה לה׳ בורא העולם, שיכול לעשות הכל ולהושיע אותנו כהרף עין מכל מה שנדרש.
לדוגמא, אשה רווקה שרוצה להינשא, צריכה לפעול בשלושת הדרכים. בדרך החסד- לראות בעיניים טובות את המסע לחיפוש בעלה, לראות את חסד ה׳ בתוך מציאות חייה. להכיר בכך שההמתנה היא מתנה. בדרך הגבורה- לפעול על פי טבע כדי לקדם את עניינה ולא להמתין שהאיש שלה באורח פלא יגיע אליה. בדרך התפילה- להתפלל לה׳ שיקדם את זיווגה ובדרך שמעל הטבע ישים קץ להמתנתה.
באותו אופן בכל התמודדות מכל סוג שהוא.
אם למשל אדם מתמודד עם אתגר בריאותי עליו לנקוט בשלושת הדרכים. לראות את חסד ה׳ בתוך החולי שלו, לפעול על פי טבע להבראתו (למשל באמצעות תזונה ואורח חיים בריא), ולהתפלל לה׳ לרפואתו.
שלושת הדרכים יחדיו הן המתכון של יעקב, איש התפארת.
אדמו״ר האמצעי, שהוא האדמו״ר השני של חסידות חב״ד, בנו של בעל התניא, מבאר עניין זה באופן נפלא בקונטרס ״בד קודש״ שכתב בעודו במאסרו בשל הלשנה חסרת שחר על מעשיו. לאחר שליחת הקונטרס הוא השתחרר בי׳ כסלו, חג הגאולה הראשון של חסידות חב״ד בחודש זה.
אדמו״ר האמצעי מכיר את מעלת האמצע. הוא מסביר שהמיצוע בין מידת החסד לבין מידת הדין והמיזוג היפה והברור ביניהן מבלי נטייה לצד זה או אחר היא נקראת אמת. כי אחת התכונות של אמת היא שלא ניתן לסתור אותה, כמו התורה שהיא תורת אמת. כאשר אדם נוטה מדי למידת החסד, אז הוא משפיע מטובו וחסדו גם לטובים וגם לרעים, גם לשונא וגם לאוהב. הוא מחליף את הרע בטוב ואין זה אמת. מה גם שיש לחסד צד נגדי- מידת הדין סותרת אותו. באותה דרך, כאשר אדם נוטה מדי למידת הדין אז הוא דן את הכל לחובה, ויכול להרשיע גם צדיק ולמצוא בו רע. הוא מחליף את הטוב ברע ואין זה אמת כלל. מה גם שיש לדין צד נגדי- מידת החסד סותרת אותה.
לכן מידת התפארת היא הדרך הישרה שיעבור בה האדם (פרקי אבות ב א). והתפארת היא מידתו של יעקב, והיא נקראת גם אמת. כמו שנאמר ״ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם״ (מיכה ז׳ כ׳).
עד כאן עסקנו בשלושת הדרכים וכעת נתרכז בדרך אחת מהשלושה שהיא מרגשת ומופלאה- דרך התפילה. התפילה היא כסולם שרגליו באדמה וראשו בשמיים ומלאכים עולים ויורדים בו. עולות התפילות, הבקשות התחינות (מים נוקבין - נקביים, בשפת הקבלה) ויורדים החסדים, הברכות, הישועות (מים דוכרין - זכריים, בשפת הקבלה).
בפרשה שלנו יעקב מתפלל ואומר:
״ קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו…״
אדמו״ר הזקן, שהוא בעל התניא, גם כן ״זכה״ לשבת במאסר בשל הלשנה. לאחר שחרורו בי״ט כסלו שמאותה העת הפך להיות חג הגאולה הראשי וראש השנה לחסידות, אדמו״ר הזקן כתב את האגרת שמופיעה בתניא בחלק אגרות הקודש בסימן ב׳.
מסביר אדמו״ר הזקן שיעקב מרגיש את עצמו קטן יותר לאחר שהושפעו עליו חסדים רבים מהקב״ה.
אומר בעל התניא שבכל חסד וחסד שהקב״ה עושה לאדם צריך האדם להרגיש שפל רוח מאוד. השורש של תחושת שפלות הרוח בעקבות קבלת החסד, הינו מידת החסד שבקדושה, בחינת ״ימינו תחבקני״ (שיר השירים). כאשר הקב״ה קרוב אלינו מאוד, ונראה לנו פנים של חסד ואהבה, כך אנו מרגישים יותר שפלים ורחוקים ולא ראויים, כך אנו מרגישים יותר קטנים. הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ מסביר שכשאדם עולה מבחינה רוחנית אז קנה המידה שלו גדל, הוא משיג באופן יותר עצום את גדולת השם יתברך ואז ממילא ביחס לקנה המידה הגדול של הקב״ה הוא בעצמו נהיה קטן. בדומה לאופן שרואים כאשר מביטים במצלמה עם עדשה רחבה (zoom out). - אם למשל נצלם אדם ומאחוריו נוף של טבע, נוכל לראות הרבה יותר מהנוף בתוך התמונה אך האדם עצמו יהיה קטן יותר. כך בהתפתחות רוחנית אמיתית.
לכן, כל מי שקרוב יותר לה׳ מרגיש את עצמו כאין ואפס. זוהי בחינת ימין (צד החסד) שבקדושה ומשמעות הפסוק ״חסד לאברהם״. כי אברהם עצמו הוא הראשון שהיה כה קרוב לאלוקות והוא זה שאמר על עצמו ״ואנוכי עפר ואפר״. ויעקב הולך בדרך של אברהם. גם הוא כמוהו מרגיש קטן בהשפעת חסד ה׳ וקרבתו אליו. לכן יעקב לא הסתפק בהבטחה האלוקית של ה׳ אליו שאמר לו כבר לפני כן שיהיה עמו וישמור אותו בכל אשר ילך. הוא לא מרגיש ראוי להינצל ומרגיש צורך להתפלל ולהתחנן. הוא כל כך היה מועט בעיני עצמו עד שחשש שחטא ואינו ראוי לחסדיו. אפשר לראות תנועה נפשית זו בספרים של הגדולים באמת כמו האר״י הקדוש, כמו גדולי החסידים, שתמיד חותמים, ״אני הקטן… יצחק לוריא״ (במקרה של האריז"ל היה זה ר' חיים ויטאל, צדיק ענק בפני עצמו, שכתב "אני הקטן" - הוא הביא לאור את דברי האר"י) וכדומה. הם לא בהצטנעות חיצונית שקרית. אין שקר בצדיקים. שפתיהם מדברות אמת בלבד. וכשהם קוראים לעצמם ״קטנים״ כך הם באמת חשים.
ולעומת זאת, לעומת החסד שבקדושה, ישנו החסד שבקליפה, החסד שבא מצד הסטרא אחרא, הצד שמתנגד לקדושה. זוהי בחינתו של ישמעאל. ישמעאל יצא מאברהם שהוא חסד של קדושה. הוא קיבל מאברהם את מידת החסד אך אצלו היא מופיעה באופן של טומאה. ישמעאל, ככל שמקבל יותר חסד, ככה היא מרגיש עצמו גדל… ככה גוברת בקרבו הגאווה, והוא גדל בגובה וגסות הרוח וברוחב הלב שמתמלא בתחושת גדלות וסיפוק עצמי, תחושה שאין כמוהו ראוי לכל החסד הזה.
אדמו״ר הזקן כתב אגרת זו לחסידים כדי שיזהרו מאותה תחושת גדלות שבאה מהקליפה בעקבות החסד הגדול של שחרורו ממאסרו ואישור תוקפה ביתר שאת של תורת החסידות. אדמו״ר הזקן חשש שהשמחה על החסד תנטע בלב החסידים גאווה ולכן כתב להם לדבוק בחסד של קדושה. להכניס בליבם את מידת אבותם, את מידת אברהם ויעקב, שככל שהיו יותר קרובים כך הרגישו רחוקים. שככל שהיו יותר גדולים, כך הרגישו קטנים, שככל שקיבלו יותר חסדים, כך הרגישו פחות ראויים.
כך גם עלינו לחוש כשחסדיו של הקב״ה מורעפים עלינו באהבה רבה, כמו בימים האחרונים שבאורח נס ופלא קיבלנו לידינו שטחים גדולים ואסטרטגיים , ללא מאבק, ללא מחירים, כמו מתנת חינם צחורה ולבנה כשלג, חגיגית. אל לנו להתפאר או לחוש שזכינו לכך מרוב זכויותינו וצדקתנו אלא לשמוח ולזכור שעל אף שאיננו ראויים הקב״ה משפיע לנו כל כך הרבה חסדים.
וזוהי רק ההתחלה.
ידו עוד נטויה.
להרעיף עלינו מאין סוף טובו וחסדו,
מאינסוף אהבתו.
את כל החושך שעוד קיים הוא יהפוך לנו לאור גדול
את המר הוא ימתיק לנו במתיקות אין קץ.
ואפילו שאיננו ראויים
שנדע לומר תודה
ולהישאר קטנים.
בהזדמנות זו מודה לה׳ הטוב והמיטיב שרואה לעומק הלב, ומשגיח ברוב טובו ומצרף את המקרים ברקמת אומנות השמורה רק לו, ומסדר את הזמנים, המיקומים, הכל בדיוק שהוא פלא פלאים.
את אגרת ב׳ למדנו בקבוצת התניא הותיקה כבר כחודש או חודשיים, לא הצלחנו לסיימו, כל פעם נסחפנו לעולמות פנימיים ועפנו למחוזות רחוקים. ודווקא בשבוע של פרשת וישלח סוף סוף סיימנו ללמוד אותה, כאילו שחיכינו לפרשת השבוע המתאימה.
ובזכות זה ה׳ איחד עבורי את הכתיבה על פרק התניא ופרשת השבוע.
מצרפת את הניגון המרגש של יהונתן רזאל בביצוע שלי הקטנה על פסנתר. מודה לה׳ שכבר כמעט שנה זוכה לנגן.
ולבסוף פסנתרן גדול באמת.
בתמונה: קברה של רחל שעוברת מן העולם בפרשה ואפילו לא הזכרתי אותה. הציירת: רות מזרחי, צפת.
שבת שלום,
תמר, כסלו תשפ"ה
Comments