פרשת מקץ - עיניים נשואות לשמיים

בפרשת ״מקץ״ פרעה חולם חלומותיו ובהשגחה אלוקית יוסף הצדיק נשלח אליו כדי לסייע בפתרונם.

מתוך החלומות של פרעה ביחס לחלומותיו של יוסף, אפשר ללמוד על ההבדל הגדול בין האמונה היהודית לבין אמונת הגויים. שתי תפיסות עולם שונות במהותן ובכיוון שאיפתן.

פרעה חולם בחלומו הראשון על שבע פרות ״יפות מראה ובריאות בשר״ ואחריהן שבע פרות ״רעות מראה ודקות בשר״.

בחלומו השני הוא רואה שבע שיבולים ״בריאות וטובות״ ולאחריהן שבע שיבולים ״דקות ושדופות״.

בשני החלומות הדקות והרעות אוכלות או בולעות את הבריאות והטובות.

כבר בשלב שבו יוסף מגיע לעזור בפיתרון אנו רואים את אמונתו וייחודיות נפשו בעת שאומר: ״בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". ולאחר שמיעת החלום: ״ אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה״. יוסף מלכתחילה לא מנכס לעצמו דבר, הוא יודע שאין הוא מנהל העולם, שיש בעל בית לעולם הזה והוא אחראי להכל, גם לפתרון חלום של מלך שחושב שאין עוד חוץ מעצמו.

הרבי מליובאוויטש מסביר את ההבדל בין חלומות פרעה לחלומות יוסף שהיו בפרשה הקודמת (וישב).

יוסף חלם בחלומו הראשון על ״אלומות״ (בחלום אלומותיהם של אחי יוסף משתחווה לאלומתו), ובחלומו השני חלם אודות ״השמש והירח ואחד עשר כוכבים״ (המשתחווים אליו).

בחלום הראשון חלם על ענייני ״ארץ״ ובחלום השני על ״ענייני שמיים״.

לעומתו שני חלומותיו של פרעה עוסקים בענייני ארץ (פרות ושיבולים), ולא רק זאת אלא שהכיוון הוא כלפי מטה היות והפרות מהחלום הראשון הן מעולם החי ואילו השיבולים מעולם הצומח הפחות ממנו.

כלומר, עניינים שמיימיים אמיתיים לא שייכים לאמונת הגויים. אצל יהודים הכיוון היא כלפי מעלה- מארץ לשמיים והעיניים תמיד נשואות לשמיים, לעניינים נצחיים ואינסופיים ולא רק לעניינים ארציים, זמניים וחולפים.

מי שענייני הארץ הם העיקר אצלו ישקיע בארצי והחולף ויזניח כל מה שאינו נראה לעיניים, כל מה שאין לו תוצאה מיידית, שכר ורווח כדאיים, שאפשר לאמוד אותם באמצעים גשמיים. הוא לא ישקיע בשום דבר שאין בו הבטחה לטובה כלשהי בעולם הזה עבור עצמו ותועלתו.

לכן, הוא יחפש את התועלת המיידית, את הדרך הקצרה והמהירה להצלחה בטווח הקצר העכשווי, פחות חשובה לו ההשלכה העתידית.

כיוון חשיבה זה מרומז בחלומותיו של פרעה וכן במשמעותם על פי אמיתות פתרונם. קודם באות ״השנים הטובות״ כמו שחשוב למי שעסוק רק בעולם הזה ובזמן הקרוב. ולאחר מכן ״השנים הרעות״.

כמו האמרה ״ אֱכֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת״ (ישעיהו כ״ב יג).

אלמלא יוסף הצדיק שהביא עימו לממלכת פרעה את האמונה והמחשבה היהודית, לא יכול היה לשרוד המלך בשר ודם המלא בגאוותו. בזכות יוסף הצדיק, בזכות האמונה היהודית כל הארץ ניצלה משנות הרעב עד כי ״וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ״ (בראשית מ״ב ו).

בניגוד לבקשת הגויים לרווח והצלחה בעולם הזה, היהודי מבקש לזכות בקרבת ה׳ בעולם האינסוף הנצחי, העולם האמיתי. הוא מוכן לוותר על תענוגי העולם הזה אם אין הם מוסיפים כבוד למלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, חי העולמים.

בעוד הגוי עסוק בחיי השעה, היהודי עסוק בחיי עולם ש״ אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא משא ולא מתן ולא פריה ורביה אלא צדיקים יושבין ועוסקים בתורה ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה" (מסכת אבות דרבי נתן).

את זה יכול להבין רק שיש בו נשמה אלוקית, מי שיש בו געגועים למקור חוצבו האינסופי, שמתעוררים בו מפנימיותו ברגעים מיוחדים, ויש צדיקים שכך תמיד חיים.

כאשר האדמו״ר השישי של חב״ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון, היה במאסר בכלא הסובייטי באחת מחקירותיו איים עליו החוקר עם אקדח. האדמו״ר אמר לו בשלווה: ״דבר זה יכול להפחיד רק את אלה שיש להם אלילים רבים ועולם אחד. מה שאין כן אלה שיש להם א-ל אחד ושני עולמות, אינם מפחדים מדבר כזה״.

לכן יהודים שמחים בייסורים כי הם יודעים שנשמתם מזדככת בזכותם וכך יוכלו להגיע זכים יותר לעולמות העליונים. אין אנו מבקשים חלילה נסיונות וייסורים, אך אנשי אמונה אמיתיים לא מאוד מתפעלים משום דבר ועניין הקשור לעולמות הארציים.

הפרשה שלנו מתחילה במילים ״ וַיְהִי מִקֵּץ״. ויהי זהו לשון צער בתורה. אור החיים הקדוש מסביר שהפרשה מתחילה בלשון צער כי עתה ״יתחיל לסובב סיבת גלות מצריים״. הוא אומר שאפילו שהגלות כבר נגזרה בשנים קדמוניות (עוד בברית בין הביתרים עם אברהם אבינו), יחד עם זאת, לא נגזר קודם שדווקא יהיו במצריים שנקראת ״כור הברזל״ מרוב הקושי שבה, וכן מזכיר אור החיים את הראב״ד שאמר שהמצרים הוסיפו יותר צער ממה שאמר הכתוב בכך שהם העבידו ועינו את ישראל כידוע.

אז נכון שמתחילה בפרשה שלנו סיבת הגלות, אך כיהודים אנו יודעים שכל צער הוא רק שער, הוא חושך שמטרתו להביא לאור גדול יותר שיצא ממנו. במקרה של גלות מצרים אנו מכירים כבר את הסוף הטוב, את הנסים הגדולים שעומדים עוד להיות, את קבלת התורה, את גאולת מצריים- הגאולה הראשונה.

והלוואי שבאותו ביטחון ואמונה נדע, שכל חושך מוביל לאור, וכל גלות לגאולה, גם זאת האחרונה.

לכל חושך יש מועד תפוגה: ״קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ״ (איוב)

וכהרף עין היא מגיעה.

כי כל ירידה היא לצורך עליה.

ואחת ההודיות הכי גדולות היא הזכות להיות יהודי ויהודיה.

הקשת מזכירה לנו את הברית הנצחית בינינו לבין ה' אלו-הינו. את ההבטחה לברית עולם אנו רוצים לזכור דווקא בזמן ההסתרה, כשהחושך מתגבר על האור.

היא נוסכת בנו ביטחון שלא נשכחנו מאחור.

שבת שלום וחנוכה שמח מלא נסים ונפלאות שמעל הטבע,

תמר, חנוכה תשפ"ה