על שנאת חינם ותיקונה - ט' באב

ביום העצוב בשנה שבו ממש חשים את גלות השכינה, שמשיח צדקנו טרם נתגלה, שהאור האלוקי עדיין בהסתרה,

והנשמה זועקת ״עד מתי״ נמתין ונצפה לה?, עד מתי נחיה בחושך, רודפים אחר כל אלומה דקה של אור, נאחזים בה כדי לא ליפול, כדי לא ליפול....

ומנסים לעשות הכל

כדי להחזיר אותה, כדי להוציאה מגלותה, כדי סוף סוף ליהנות מזיוה כאן בעולם הזה, בעולם הכי תחתון שאין תחתון ממנו, כאן להרגיש אותה, כאן לחיות בקדושה מלאה, באור מלא ללא שמץ הסתרה, שבת נצחית, גאולה אמיתית ושלמה.

אך כל מאמצינו יהיו לשווא אם לא נבטל לגמרי, לחלוטין, בתוכנו את כל רגש השנאה. כי רק השנאה היא זו שמשאירה את השכינה בגלותה, רק השנאה היא זו שמסתירה את האהבה.

השנאה הזו שהיא שנאת חינם, שאין לה סיבה מוצדקת בעולם. יש שנאה שהיא נכונה, למשל לשנוא את הרשעים האויבים שרוצים להשמידנו, כמו למשל את הצורר הנאצי שהשמיד מיליונים רבים, אבות, אימהות וילדים מבני עמנו.

אך אל לנו לעולם לשנוא את מי שבתוכנו, את מי שהוא חלק מנשמתנו.

אחת המתנות היפות ביותר אך גם המועדות לפורענות ביותר שהקב״ה חנן אותנו בה היא דמיוננו.

בדמיון אנו יכולים לראות מחזות נפלאים, יכולים להרקיע שחקים, להגיע למחוזות נעלמים, בתוכנו ומחוצה לנו, לחצות את כל ההגבלים הגשמיים, להיות מעבר לזמן, למקום, מעבר לכל גבול במחשבה, לחיות בשלמות אהבה.

אך דמיוננו עלול גם לתעתע בנו ואנו עלולים ליפול לדמיונות שווא אודות אהובינו, חברינו, בני ובנות משפחתנו או עמנו.

השנאה היא לא באמת שנאת חינם, אף אחד או אחת מאיתנו לא שונא או שונאת סתם... יש תמיד סיבה ממש ממש טובה, אלא שהיא פרי דמיון שווא של אהבה נפולה. הרי את מי שונאים? את מי שהכי אוהבים... את מי שאהבנו עד לפני דקה, עד שהוא או היא ״השתנתה״, עד שנחלנו ממנו או ממנה איזושהי ״אכזבה״, עד שהוא או היא בנו ״פגע/ה״, הוא או היא הרוויחו ״ביושר״ את השנאה.

זוהי נפילה לטעות קשה שמערבת את דמיון השווא יחד עם ראיית וידיעת רק חלק מהתמונה. גם אם נדמה לנו שאנו יודעים ״הכל״ ושזאת המציאות ואין היא דמיון, גם המחשבה הזאת היא אשלייה, שנובעת מיצרנו הרע.

אף אחד או אחת מאיתנו לא באמת יודעים את הכל, אנו לא יכולים לראות מה קורה בדיוק בלב של השני/ה, אנו לא רואים את כל התמונה ולכן המשפט הפנימי שאנו עורכים הוא חד צדדי ומבוסס על מידע חלקי. הוא לא משפט צדק, הוא לא אמיתי.

אפשר לנצח את השנאה בשתי דרכים: הראשונה, הכנעת האגו, הגאווה, התחושה המוטמעת הדמיונית שרק אני נמצא/ת כאן וחשוב/ה, שהכל סביבי ולכן כל פעולה חיצונית לי עלולה לפגוע בי, היא מיועדת לי. אני העיקר ומעל כל השאר.

הדרך השנייה, להגביר בתוכי את האהבה, דרך התבוננות ביופי וחוכמת הבריאה, דרך הראייה הפנימית שכל מה שקורה הוא לטובה, שגם בקושי הכי גדול ישנה נחמה, שהאלוקות היא באמת בפנימיותה רק אהבה, חסד ונתינה, וכל הסתרה, כל שנאה, וכל מה שנראה לנו רע, הוא החיצוניות, היא העטיפה, הוא זמני וחולף, לעומת האהבה שהיא נצחית, אמיתית ונשמתית, היא אש שלעולם לא נכבית ולעולם לא מחריבה, היא אש התמיד, היא השלהבת של האהבה.

ולכן, כל פעם שעולה בנו איזושהי מחשבה לא טובה שמובילה לרגשות שליליים נעשה טובה גדולה לעצמנו ולכל עמנו אם נבצע את שני השלבים. ראשית נכניע את הגאווה, שנית נתבונן ונגביה את האהבה.

ואז, אם עשינו את שני השלבים הראשונים, נגיע לשלב המתוק באמת- לשלב ההמתקה שבו כל ה״רע״ נהפך לגמרי, לחלוטין, לטוב. שכל המר הופך ממש למתוק.

וכל זה שאמרתי הוא לא רק ביחס לשנאה ורגשות שליליים שאנו עלולים להגיע אליהם כלפי זולתנו, הוא ראשית כל ביחס לעצמנו. כי על אף שנכון שאנו לא מרכז העולם והקיום שלנו בכלל לא ודאי, ובטח לא מושלם, אם אנחנו כאן אז הקב״ה רוצה את עבודתנו, רוצה להעניק לנו ולפעול דרכנו, רוצה שנאהב קודם כל את עצמנו ומתוך כך נאיר גם לסביבתנו.

שנצליח בעזרת ה׳ וישועתו לקיים את שלושת השלבים כל רגע בחיינו ושנגיע להמתקת ההמתקות - בניית בית המקדש השלישי והנצחי במהרה בימינו.

תמר, אב תשע"ח 2018